החלטה בתיק ע"ח 41107-01-12

1.           לפניי ערר על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט א' רון) מיום 16.1.12 בע"ח 44804-10-1, בה הוחלט שלא להיעתר לבקשת העורר לגילוי חומרי חקירה בקשר להליך הפלילי המתנהל נגדו (ת"פ 5793-08-10).

2.           כנגד העורר, מורה ומחנך בבית ספר "בני חייל" בירושלים, הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של מעשים מגונים כלפי שני מתלוננים, תלמידי כיתה י"ב בבית הספר ואשר בזמן הרלבנטי לכתב האישום נמנו בין תלמידיו של העורר. העורר כופר במיוחס לו בכתב האישום, והתיק קבוע להוכחות.

3.           כפי שמפרט ב"כ העורר בערר שהוגש לבית משפט זה, העורר מבקש להביא בפני בית המשפט את גרסתו, ובכלל זה הפרכת גרסאות המתלוננים, שהם למעשה העדים היחידים למעשים המיוחסים לו. במסגרת הכנת הגנתו טוען העורר כי בהתחשב בכל הידוע אודות אופייה של אוכלוסיית התלמידים של בית ספר "בני חייל", אשר מתאפיין בבעיות של קשב וריכוז ו - ADHD, הינו סבור כי קיימת רלבנטיות מרכזית לשאלת השפעת מצבם הפסיכולוגי והרפואי של המתלוננים על התלונות שהוגשו, ולפיכך ביקש מבית משפט קמא שתינתן הוראה להעברה לעיונו של תיקי המתלוננים בבית הספר ובמוסדות הרפואיים שטיפלו בהם, כמו גם רשימת מטפליהם והתרופות שהם נוטלים.

         כמו כן, לאור העובדה ששני המתלוננים הגישו את תלונותיהם בצוותא חדא, וקיים חשש סביר לתיאום מקדמי ביניהם אשר בכוחו אף להביא למסקנה של זיהום/תיאום של עדויותיהם, ביקש ב"כ העורר מבית משפט קמא להורות על קבלת העתק מרשימת שיחות הטלפון והמסרונים בין הטלפונים של שני המתלוננים וכן כל תקשורת מחשבים ביניהם לתקופה סבירה שלפני הגשת התלונות.

4.            לטענת ב"כ העורר, המדובר בחומר שרק למשיבה גישה אליו, ומפאת הרלוונטיות הברורה של החומר לניהול ההליך, מדובר ב"חומר חקירה" אף אם בפועל אין החומר האמור בידי התביעה; ולטענתו, אין כל סיבה אמיתית שלא לגלותו לעורר על מנת שיוכל להוכיח באמצעותם את טענות הגנתו.

5.           המשיבה בתגובתה הודיעה על התנגדותה לבקשה: ראשית, מאחר שהחומר המבוקש אינו בנמצא בידי התביעה, ואין המדובר ב"חומר חקירה"; ושנית, מאחר שלדעתה, מסירת החומר המבוקש תהווה פגיעה חמורה וממשית בצנעת הפרט של המתלוננים. המשיבה אף מסרה בתגובתה האמורה כי גם הורי המתלוננים מתנגדים לחשיפת החומר המבוקש, כשגם לטענתם מדובר בפגיעה חמורה בפרטיותם של בניהם.

6.           לאחר שמיעת טיעוני הצדדים, קיבל בית משפט קמא את עמדתה של המשיבה במלואה, ודחה את הבקשה לגילוי החומרים המבוקשים. החלטת בית משפט קמא מתבססת על המסקנה כי החובה לשמור על פרטיות המתלוננים גוברת על האינטרס הלגיטימי של הנאשם לקבלת חומר אשר לדעתו מסוגל לעזור בהגנתו, " אלא אם כן הונחה בפני בית המשפט תשתית המצדיקה פגיעה משמעותית בפרטיותם... ואין די בכך שנקטו הם בתלונות שבפיהם כדי להצדיק פגיעה דרסטית בפרטיות זו". כמו כן הדגיש בית משפט קמא את האינטרס הציבורי הרחב יותר, שגם מתלוננים "בפוטנציה" ידעו שביכולתם להגיש תלונות ללא שייחשפו כל פרטיהם האישיים והפרטיים כבל עם ועדה.

         בית משפט ציין גם את העובדה כי נתונים מהתחום הפסיכולוגי והרפואי נהנים מחיסיון, ועובדה זו מצביעה על החשיבות שרואה המחוקק בהגנה על מידע מתחומים אלה.

         לאחר שניתח את הנסיבות של הבקשה במקרה הספציפי שלפניו, הגיע בית משפט קמא למסקנה שבמקרה הקונקרטי האמור, לא קיים בסיס מספק להצדקת הפרת פרטיותם של המתלוננים. אומנם, אפיונו של המוסד אכן מצביע בעובדה שתלמידיו סובלים מלקויי למידה לסוגיו השונים, ברם,

... אין משמעה שעל הפרק תלמידים הנוטים לבדויות כלפי מוריהם... ויותר מכך, באשר על הפרק אוכלוסיית תלמידים מיוחדת, אף החשש לפגיעה בהם אם ייחשפו פרטיהם האישיים רבה מחשיפת תיקים אישיים של 'תלמידים רגילים' ... מובטחני שתשכיל ההגנה למצות את הכלים הרבים הנתונים לה על פי החוק, לרבות בחקירתם הנגדית של המתלוננים, ולרבות באפשרות להבאת עדי הגנה שבכוחם ללמד על בעיותיהם של המתלוננים (אף בהנחה שכך, וכמובן אינני יודע). בנסיבות העניין, די בכך.

7.           כאמור, בית משפט קמא דחה גם את הבקשה לקבלת מידע בדבר התקשורת בין המתלוננים, כיון שגם בכך מצא כי קיימת פגיעה ממשית בפרטיותם. כמו כן ציין בית המשפט כי העובדה שהמתלוננים הגישו את תלונותיהם בצוותא, הינה עובדה ידועה, והתביעה אף אישרה אותה; ועל כן, כבר פטורה ההגנה ממילא מן הצורך להוכיח עובדה זו, ומעבר לכך, אין לראות בהגשת התלונות יחדיו כעובדה כה חריגה או נדירה שיש בה כדי להצדיק את הבקשה לעיון רחב בתקשורת האלקטרונית שבין המתלוננים על כל גווניה.

8.           מכל הנימוקים המפורטים לעיל, דחה בית משפט קמא את בקשת העורר על כל מרכיביה.

9.           בדיון שלפניי חזרו הצדדים על טיעוניהם האמורים, ולהלן מסקנותיי.

10.       אכן, וכפי שציין בית משפט קמא, הבקשה הנדונה מעמידה זו מול זו שתי זכויות בסיסיות ועקרוניות: מחד, זכות הפרט לשמירה על כבודו ופרטיותו, ומאידך, זכותו של הנאשם להכין הגנה מלאה נגד האישומים שהוגשו נגדו. במקרים כגון דא, מתבקש בית המשפט למצוא את האיזון הנכון בין שתי הזכויות, וזאת על מנת שלא לפגוע בזכויות הפרט יתר על המידה בעוד שתישמר הזכות הבסיסית של הנאשם להגנה הולמת.

         ראו, לדוגמא, בג"ץ 9264/04 מדינת ישראל נ' בית משפט השלום בירושלים, פ"ד ס(1) 360 (להלן: " בג"ץ היומנים":

מקום שמדובר בחומר אשר העיון בו (אם על ידי הנאשם וסנגורו ואם על ידי בית המשפט בלבד) טומן בחובו פגיעה בזכויות יסוד של עדים או מתלוננים - ובעיקר הזכויות החוקתיות לפרטיות ולכבוד - יש למצוא את האיזון הראוי בינן לבין זכויות הנאשם למשפט הוגן.

         בבג"ץ 620/02 התובע הצבאי הראשי נ' בית-הדין הצבאי לערעורים, פ"ד נז(4) 625, נקבעה נוסחת האיזון בין הזכויות האמורות כך (בעמ' 635 - 636):

בהתנגשות חזיתית, כאשר על כפות המאזניים מונחים זה מול זה זכותו של הנאשם למשפט הוגן אל מול ההגנה על פרטיותם של העדים, משקלה של זכות הנאשם למשפט הוגן יכריע את הכף, ודינם של השיקולים הנוגדים לסגת. אולם כאשר זכותו של הנאשם להתגונן אינה נפגעת, או שהאפשרות שהיא תיפגע היא רחוקה ובלתי משמעותית, יש לתת משקל הולם לזכויותיהם של עדים וקורבנות העבירה ולאינטרס הציבורי בקיום הליכי משפט, באכיפת החוק ובחשיפת עבירות.

         כפי שמסכם בית המשפט את ההלכה בסוגיה זו בבג"ץ היומנים,